לכולנו ישנו חלום נושן בו אנו מדמים את עצמנו אוחזים בגביע, או עונדים מדליה אולימפית סביב צווארנו ומייצגים את המולדת במלחמה הארוכה ביותר בתולדות ההיסטוריה הלאומית- המלחמה הספורטיבית
יניב מימון - מאמן כושר אישי
אך פתיחה של מדור הספורט מטיחה בפנינו את המציאות היומיומית, לפיה העם היהודי, מה לעשות, פשוט לא נתברך בגנים הנכונים כדי להביא תוצאות, ולא משנה אם נתאמן כל יום במגרש, נשכור מאמן כושר אישי, ונרוץ במעלה מדרגות מצדה פעם בשבוע.
הפיזיולוגיה לא תשתף איתנו פעולה, וככל הנראה לברון ג'יימס הבא לא יבוא מקרב עם הסגולה בני שם.
אך האומנם כך הדבר?
נטייה רווחת היא לחשוב כי בני מוצא אפריקאי, או כהי עור במינוח פשוט יותר אך לא קורקטי במיוחד, הינם ספורטאים טובים יותר, או לפחות בעלי פוטנציאל רב מבחינה ספורטיבית.
לאחר הנסיון המר של האנושות בחצייה הראשון של המאה העשרים עם תורות גזע ביולוגיות ופיזיולוגיות, אנו נוטים לסלוד מן המחשבה על תעדוף מוצא גנטי אחד על אחר, או אפילו בידול כזה בלבד ללא דירוג העדפות כלשהן.
עם זאת, קשה להאשים את האדם הפשוט, ואף לא אינספור מדענים וחוקרים, על כי הם חוטאים לחשוב ולחשוד ביתרון המולד הזה, ונמשכים לחקור את פשר הדבר לעומק.
העדויות בשטח הינן כמעט חותכות. זה עשרות בשנים ספורטאים ממוצא אפריקאי מתבלטים בענפי האתלטיקה השונים באולימפיאדה ובשלל תחרויות עולמיות, ובצפון אמריקה הם אף עושים חיל בכדורסל ואגרוף בעיקר, אך גםבפוטבול ולמעשה כמעט בכל ענפי הספורט האמריקאי הפופולארי.
הפוקוס העיקרי של מדינות מזרח אפריקאיות הוא בענפי האתלטיקה והריצה לאורך עשרות השנים, בפרט מאז האולימפיאדה הבלתי נשכחת בברלין ב-1936, בה ג'סי אוונס האמריקאי שחור העור זכה בשלוש מדליות זהב על ריצה וקפיצה לרוחק, אך לא בלחיצת ידו של ראש ממשלת המדינה המארחת, הלא הוא היטלר.
ישנם מספר מיתוסים וסטריאוטיפים בדבר הסיבות האפשריות לתופעה, אלו מופרכים יותר ואלו פחות: אורח חייהם של האפריקאים אשר דרש כושר רב גם בדורות האחרונים כאשר 'רצו בג'ונגלים', ועל כן נותרו אתלטיים מבחינה אבולוציונית (בפועל אגב, האדם האפריקאי חדל לרוץ אחרי ציד הרבה לפני האדם הלבן ופיתח ענפי חקלאות ועבודת אדמה).
הימצאותו של מרכז הכובד בקרב כהי עור, המיוצג על ידי הפופיק! פופיק גבוה משמעו אצן מצטיין, פופיק נמוך, כמו אצל רבים מן הלבנים, משמעו שחיין בחסד.
אך חכו, אל תרוצו עדיין לגלח את שערות הגוף ולהתקשט בכובע ים. דבר לא הוכח!
אלו הם עדיין בגדר השערות ומיתוסים בלבד.
הדיעה הרווחת כיום היא כי למעשה אין תכונה גנטית שמייחדת יכולת ספורטיבית בתחום ספורט מסויים, או בכל תחומי הספורט.
במספר יוצא דופן של מדליות ותארים בתחום הריצה למרחקים קצרים וארוכים זכוקניה ואתיופיה,הממוקמות במזרח אפריקה, סמוך לשבר הסורי אפריקאי, אך שום תכונה גנטית ייחודית לא התגלתה במבנה הפיזיולוגי של יוצאי אזורים אלו.
האפרו-אמריקאים לעומת זאת הגיעו מאזורי מערב אפריקה בתקופת הקולוניאליזציה של אמריקה, אז נלקחו כעבדים.
גם באיזור זה נראה כי אין יחוד גנטי, ואין בידוד מספק על מנת שכזה יתפתח (כמו באי בודד למשל, שם ימצאו זנים יחודיים של בעלי חיים, וצפוי כי גם גנים יחודיים אצל בני האדם).
אז מה כן מייחד את יוצאי אפריקה? מטען תרבותי.
סוציולוגים חקרו וראו כי מושאי מחקר מושפעים מן המטען התרבותי שלהם יותר מכל, וזה משפיע על המוטיבציה והבטחון שלהם להצליח.
כך לבנים ושחורים שקיבלו מטלה ספורטיבית בתחום שלא הכירו לפני, הגיבו שונה להגדרת הפעולה כדורשת יכולת אינטלקטואלית גבוהה או יכולת ספורטיבית גבוהה.
השחורים הצליחו פחות כאשר פעולה הוגדרה כ'אינטלגנטית', והצליחו יותר כאשר אותה פעולה הוגדרה כ'ספורטיבית', וההיפך לגבי לבנים.
במשך שנים יוצאי אפריקה שחורי העור חונכו להאמין כי הדרך היחידה בה הם יכולים להתבלט ולהצליח בעולם של האדם הלבן היא על ידי הצטיינות בספורט או בעבודת כפיים, לא על ידי השכלה או עשייה פוליטית למשל.
הם קיבלו במה שווה בתחום הספורטיבי הרבה לפני שקיבלו זכויות שוות בכל תחום חיים אחר.
גם היום קשה לתרבויות המודרניות להשתחרר מן ההשפעה ארוכת השנים הזו, וילדים ממוצא אפריקאי ואפרו-אמריקאי משקיעים אנרגיה אדירה בפיתוח יכולת ספורטיבית, על חשבון זמן שיכול להיות מושקע בפיתוח יכולת מחשבתית ורכישת השכלה.
לסיכום, קשה לדעת מה הסיבה האמיתית לכיכובם שלקובי בריאנט או אוסיין בולט על המסך הביתי שלנו או על הפודיום האולימפי, אך מסתמן שעבודה קשה מגיל צעיר, ואמביציה ספורטיבית בלתי מתפשרת הן חלק מהותי הרבה יותר מהצלחתם מאשר חלקו של צבע עורם בדבר.
אם כן יהודים ובני שם; "עוד לא אב-דה תקוו-ת-נו..." רוצו להתאמן!
שתפו
מאמן כושר אישי בירושלים
